האם אנחנו מתפתחים כבני אדם או יודעים לברוח יותר מהמציאות? התפתחות אישית ורוחנית בעידן של היום

אני הולכת להגיד משהו שלא תמיד נעים לשמוע בעולם הרוח וההתפתחות:

לפעמים כל ה״ריפוי״ הזה…

הוא פשוט בריחה עם תאורה יפה יותר

אני מסתכלת סביב ורואה אינסוף מרחבים של “ריפוי”

טקסים. נשימות. קקאו. חיבוקים. מיניות מקודשת. ריטריטים. סדנאות. אנשים שמחזיקים אחד את השני שעות ומספרים לעצמם שהם סוף סוף בבית

ולפעמים זה באמת מרפא

באמת פותח

באמת מציל לבבות

אבל לפעמים

זה פשוט נהיה עוד סם עדין ומתקבל חברתית

עוד חוויה כדי לא להיות רגע לבד

עוד שיא רגשי כדי לא להרגיש ריק

עוד “שחרור” כדי לא לשבת בשקט מול כאב שלא נפתר

עוד אנשים שיגידו לנו שאנחנו אהובים כדי שלא נצטרך ללמוד להישאר עם עצמנו גם כשאף אחד לא מוחא כפיים.

ואני אומרת את זה גם עליי

כמורה. כאישה. כאדם בתוך הדרך

כי אני מתחילה לשאול:

האם אנחנו באמת מתפתחים

או פשוט בורחים בצורה יותר יפה?

כי התפתחות אמיתית לא תמיד מרגישה “גבוהה”

לפעמים היא דווקא הדבר הכי לא זוהר בעולם

לקום בבוקר גם בלי השראה

להיות עם כאב בלי להפוך אותו לטקס

לנשום בלי מוזיקה מרגשת ברקע

להחזיק זוגיות, הורות, גוף, שגרה, עבודה ושתיקות

ללכת עם עצמך גם כשאין אופוריה, אין קהילה מחבקת ואין רגע שיא להעלות לסטורי

מה עם היכולת פשוט להיות?

בלי לרדוף אחרי עוד חוויה שתגרום לנו להרגיש חיים

כי אולי רוח אמיתית לא נמדדת בכמה עמוק בכינו בסדנה,

אלא בכמה נוכחים הצלחנו להיות מול החיים עצמם

מול השעמום

מול הלבד

מול הפחד

מול הגוף

מול הריק והרגש

מול היום־יום הפשוט והלא מנצנץ כמו ברשת

ושם, לדעתי

מתחילה הדרך האמיתית

לא זו שמסנוורת

זו שנשארת

סקרנית באמת לשמוע מה אתם חושבים?

האם עולם ההתפתחות היום מרפא אותנו

או שלפעמים הוא פשוט מלמד אותנו לברוח בצורה יפה יותר?

ולמי שמרגיש/ה רצון לדרך עמוקה, יציבה וכנה

בלי קיצורי דרך ובלי לרדוף רק אחרי ריגושים

ומוסיפה משהו שמרגיש לי נכון לרשום כאן במאמר

מסלולי הלימוד וההעמקה ביוגה וקורסי מורים 200/300 נפתחים בנובמבר

ההרשמה המוקדמת עכשיו פתוחה, ואולי דווקא עכשיו זה הזמן לבחור בדרך שנשארת גם אחרי שהקסם נגמר